פסק-דין בתיק ע"ע 119/10

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר יהושע ענר ומר נוריאל ממליה; עב 2379/08) בו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בשל סיום יחסי העבודה בין הצדדים ונקבע כי המערערת תשלם למשיבה דמי הודעה מוקדמת בסך 2,450 ש"ח.

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         המערערת, אחות מוסמכת בהכשרתה, עבדה במשיבה (להלן גם החברה) מיום 18.6.04 עד ליום 1.1.07 כאחות דיאליזה. המשיבה הינה חברה העוסקת במתן שירותי דיאליזה ושירותים נלווים ללקוחות המטופלים באמצעות מכוני דיאליזה אותם היא מנהלת ברחבי הארץ.

3.         על פי נהלי משרד הבריאות, נדרשה המערערת לקבל הרשאה מטעם משרד הבריאות לביצוע פעולות חריגות. במסגרת זו ניתן לקבל היתר זמני לביצוע הפעולות הבסיסיות בתפקיד, ובמהלך תקופת ההיתר הזמני על האחות להשלים את דרישות הקדם הנדרשות ולהירשם לקורס הכשרה על בסיסית בנפרולוגיה. עם תחילת עבודתה עברה המערערת הדרכה בדיאליזה על ידי החברה ולאחריה החלה בתקופת ניסיון שהסתיימה ביום 23.12.04. החברה הגישה למשרד הבריאות כבר ביום 23.11.04 בקשה עבור המערערת למתן הרשאה רפואית לביצוע פעולות חריגות. לאחר התכתבות בין החברה למשרד הבריאות, ניתנה במכתב מיום 20.2.05 (מטעם גב' רותי רוטשטיין, מרכזת תיאום ובקרת הנחיות בסיעוד במינהל הסיעוד במשרד הבריאות) הרשאה אישית חד פעמית למערערת לבצע את הפעולות החריגות, והודגש כי " לא תינתן הארכה לאישור אלא אם כן האחות תהיה בשלבי לימודים בקורס על בסיסי".

4.         המערערת הודיעה לחברה כבר בתחילת עבודתה, בשאלון מיום 29.12.04, כי בכוונתה לצאת לקורס על בסיסי בנפרולוגיה, וכך גם בשאלון הערכת ביצוע מיום 8.5.05 ובחודש יוני 2006. המערערת ניגשה בחודש ספטמבר 2006 למבחן כניסה לקורס האמור ועמדה בו בהצלחה, אך בחרה שלא להירשם לקורס ולא הודיעה על כך לחברה.

            החברה פנתה למשרד הבריאות בבקשה למתן הרשאה לביצוע פעולות חריגות עבור המערערת, וההיתר הזמני לכך ניתן במכתב מיום 4.1.07. אולם, ביום 8.1.07 העבירה המערערת מכתב למנהלת כוח האדם בחברה, גב' שושי סלטון (להלן גם גב' סלטון) תחת הכותרת "הפסקת עבודה", ובו היא מבקשת כי יינתן לה מכתב פיטורים משום שמבירור שערכה מול משרד הבריאות עולה כי הרשאתה לחבר חולים למכונת דיאליזה הסתיימה בינואר 2007.

גב' סלטון השיבה לה במכתב מיום 22.1.07 בו היא מודיעה כי התקבלה הרשאה עבור המערערת ולכן היא רואה את מכתבה כמבוטל. לאחר מכן, המערערת פנתה מיוזמתה ביום 5.2.07 למשרד הבריאות בבקשה לבטל את ההיתר שניתן עבורה בטענה שהחברה לא הסכימה לממן עבורה את הקורס העל-בסיסי בנפרולוגיה. ההיתר שלה בוטל על ידי משרד הבריאות, ובשל כך הוצא למערערת מכתב מאת גב' סלטון מיום 14.3.07 בו נכתב כי בהמשך לביטול ההיתר החברה אינה יכולה להמשיך ולהעסיקה, ונכתב כי התנהגותה של המערערת משולה להתפטרות ועבודתה הסתיימה על ידה באופן חד צדדי.

5.         עקב סיום יחסי העבודה, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי המערערת התפטרה מרצונה בכתב ולא פוטרה, ולמעשה ונקטה יותר מצעד אחד כלפי החברה על מנת שלא ניתן יהיה להמשיך ולהעסיקה. מנגד הוכח בבית הדין האזורי שהחברה עשתה כל שביכולתה על מנת להמשיך ולהעסיק את המערערת.

            בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת לפיה החברה הפרה את הנהלים בכך שהעסיקה אותה מיום 27.10.04 עד ליום 20.2.05 ללא היתר, וקבע כי המערערת לא הוכיחה מה היו הנהלים בעניין עד לפברואר 2005 וכי החברה פעלה על פי תכלית הנוהל מטעם משרד הבריאות.

            כן נקבע, כי לפי התנהלותה של המערערת והצהרותיה היא ידעה שהיא מחויבת לעבור את הקורס לצורך תפקידה בחברה, הא הכריזה שבכוונתה להירשם לקורס והיא אף עברה את בחינת הכניסה בהצלחה. לכן, בנסיבות אלה, לא הייתה מוטלת על החברה החובה לברר האם המערערת החלה ללמוד בקורס או האם היא עברה אותו וברור שהחברה פעלה בתום לב ועל פי הנוהל כשביקשה היתר עבור המערערת ממשרד הבריאות. עוד נקבע, כי אין בסיס לטענת המערערת כי החברה היא שמחויבת לממן עבורה את הקורס. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי החברה חפצה בהמשך העסקתה של המערערת ועשתה כל שביכולתה לאפשר לה להמשיך לעבוד אצלה, ומכתבה של המערערת מיום 8.1.07 הוא למעשה מכתב התפטרות.

            עוד קבע בית הדין האזורי, כי פנייתה של המערערת למשרד הבריאות ביום 5.2.07 אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ביחסי עבודה, ולא הוכחה טענת המערערת לפיה החברה ניסתה להטעות את משרד הבריאות אלא המערערת הועסקה לכל אורך התקופה על פי היתר כדין. כן הוכח כי המערערת ידעה שבהיעדר היתר תופסק העסקתה בחברה, וכי החברה פעלה להשגת ההיתר כדין ובתום לב.

            לצד זאת, קבע בית הדין האזורי כי המערערת הייתה מעוניינת בעבודה אחרת בחברה, היו נסיונות ליצור עמה קשר על מנת לשלבה בסידור העבודה אך היא לא השיבה, ולכן המערערת נטשה את העבודה ביוזמתה וללא הודעה מוקדמת בנסיבות המצדיקות תשלום דמי הודעה מוקדמת. לכן חייב בית הדין האזורי את המערערת בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 2,450 ש"ח ובתשלום שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

מכאן הערעור שבפנינו.

6.         הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

7.         המערערת טוענת בפנינו את הטענות הבאות:

א.  באשר לחיוב בתשלום דמי הודעה מוקדמת - זהו סעד שלא התבקש על ידי המשיבה, אשר כלל לא הגישה תביעה שכנגד בעניין.

ב.   התחייבות המשיבה לקבלת כל ההרשאות הדרושות לעבודתה של המערערת היא תנאי מכללא בחוזה העבודה, ולחילופין יש לראות בחוזה העבודה חוזה לתקופה קצובה לפי תוקף רשיונות משרד הבריאות.